<h1>הפרדס לרש"י הלכ' שחיטה לרבינו שלמה</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הכל שוחטין ושחיטתן כשירה, אפי[לו] נשים ועבדים חוץ מחרש שוטה וקטן ונכרי. אי זהו חרש שאינו שומע ואינו מדבר. ואי זהו שוטה זה שמאבד כל מה שנותנין לו משום שיגעון, והלן בבית הקברות והיוצא יחיד בלילה בלא דעת אלא דרך שטות. ואי זהו קטן שאינו יודע לשחוט ואינו יודע הלכו[ת] שחיטה. ואחרים עומדים עליו שחיטתו כשירה, דשימושא יותר מלימודאי. וחרש שוטה וקטן שאסור להם לשחוט, אם קדמו ושחטו לפני מי שיודע הלכות שחיטה ושחטו כהוגן מותר לאכול משחיטתן, אבל לכתחילה אין מניחין אותן לשחוט.
<h2>דף ג:</h2>
ומשום שיש חזקה ביד רבותינו שאין אדם שוחט אלא אם יהיה תלמיד חכם לפיכך הכשירו מי ששחט ואזל ליה לעלמא ולא ידעינין אי גמיר אי לא גמיר, אותה שחיטה מותרת דרוב מצויין אצל שחיט[ה] (ממוחין) [מומחין] הם.
<h2>דף ח:</h2>
והשוחט בסכין של גוים חייב להדיח מקום שחיטה. והשוחט בסכין ששחט בה טריפה פליגו בה רב אחא ורבינא, חד אמר מדיחה בחמין וחד אמר מדיחה בצונן. והילכת(א)[ה] אפי[לו] בצונן. ואסור לשחוט בה עד שיקנח בבגד או בצמר או בעור הבהמה עצמה. ליבן הסכין באש ושחט בה שחיטתו כשירה, מאי טעמא חידודה קודם לליבונה. פי[רש] שחותכת ואחר כך שורפת.
<h2>דף ט.</h2>
וראוי השוחט להיות ירא שמים ותלמיד חכם ורואה טריפה לעצמו, ולא יקל לחוס על הממון, ולא יחמיר להפסיד ממונן של ישראל, שנאמר [במדבר כ'] והשקית את (האדה) [העדה] ואת בעירם. ואמ[רו] רבותי[נו] ז"ל תלמיד חכם צריך שילמוד ג' דברים כתב שחיטה ומילה. מניין שהשוחט צריך להיות תלמיד חכם. דרש מר זוטרא משמיה דרב חסדא כל מי שקרא ושנה ושימש תלמידי חכמים ורואה טריפה לעצמו עליו הכתו[ב] אומר יגיע כפיך כי תאכל וגו', הא למדת ששחיטת עם הארץ ומי שאינו ירא שמים אינה כלום. ועוד אמר רב יהודה אמר שמואל מי שאינו יודע הילכות שחיטה אסור לאכ[ו]ל משחיטתו עד שידע כל עינייניו. ואם נשאר עליו לידע אפי[לו] דיבור אחד אסור.
ואלו הן הילכות שחיטה, שהייה [דרסה] חלדה הגרמה ועיקר.
והרוצה לשחוט בטוב כובש את רגלי הבהמה יפה, ואם הוא עוף מרחיקו מן הכתלים עד שיהו רגליו למעלה באויר ולא יבוא לידי עיקור כלל.
כיצד עיקור הגרגרת מתפרקין חליות שלה זה מזה. כיצד עיקור הוושט. כגון שנתלש מן הראש כלו אבל אם נתלש מקצתו ונתרפא כנגד וגדלה אבל לא נפרד מן הגרגרת ולא נעשה כווץ שנפרד חצי מחציו הרי זה כשירה.
עיקור, כגון שהתחיל בסימנין ומשך הנשחט את צוארו בכל כחו ונעץ רגליו בארץ או בכותל עד שנעקרו הסימנים או אחד מהם, ולא הראה זה הדבר לשוחט בתוך השחיטה, לפיכך יבדוק הסימנים אחר השחיטה אם ימצאו עקורים, אם קודם השחיטה נעקרו ואסורה או אחר שחיטה נעקרו וכשירה. כיצד ידעו רואין אם לא תפס לא היו יכולין להשחט מפני שהיו רפויין תחת הסכין. ואם לא תפס באצבעותיו יפה יפה לשחוט אלא היו אצבעותיו מחזיקין את עצם הצואר עצמו והסימנין למעלה כנגד הסכין בין אצבעותיו בידוע שאחר שחיטה נעקרו. שאילולי שהיו חזקים במקומם ונמשכים כחלילין של צינור לא היו נשחטין. לכך אמרו רבותינו ז[כרונם] ל[ברכה] אם תפש את הסימנין ושחט אפשר לשמוטה שתשחט, ואם לא תפשן אי אפשר לשמוטה שתיעשה שחיטה.
וצריך השוחט לבדוק אחר ששחט שחיטתו שמא לא נשחטה כהוגן, ואם לא בדק ובא אחר ופסק ראש הנשחט הרי היא אסורה באכילה. ואם ראה הסימנין בעת ששחט שנשחטו כהוגן אין צריך בדיקה.
<h2>דף י:</h2>
וצריך השוחט לבדוק הסכין לאחר שחיטה שאם (ידבקנה) [יבדקנה] וימצאנה פגומה הרי אותו דבר שנשחט בה נבילה, דחיישינן שמא בעור נפגמה, ולאחר שנפגמה שחטה וטריפה, ואם יש לו לשחוט בהמות רבות או עופות צריך לבדוק הסכין בין כל א[חת] וא[חת], ואם לא עשה כן ושחט כולן אסורות אפי[לו] הראשונה. דהא ההוא עובדא וטריף רב יוסף תליסר חיותא ואפילו קמייתא כדרב הונא דאמר חיישינן שמא בעור נפגמה. ואי שחט להו ולא בדק הסכין לאחר שחיטה, ובא אחר ושיבר בה עצמות או שחפר בה או שעשה בה מלאכה קשה ולאחר כך בא לבודקה ונמצאת פגומה לא אמרינן בכי האי גוונא בעור נפגמה, אלא ודאי לא היתה פגומה ומחמת אותה מלאכה נפגמה, דאחזוקי איסורה לא מחזקינן.
וצריך השוחט קודם שישחוט להראות לחכם סכינו למי שכמותו בחוכמתו כ[ל] ש[כן] למי שגדול ממנו משום כבודו של חכם. אם הוא במקום ששוחט.
<h2>דף יג:</h2>
ולעולם שוחטין בין ביום בין בלילה כנגד האבוקה. ובשבת לחולה שיאמרו הרופאים אם לא (יוכל) [יאכל] בשר או אם לא ישתה מרק מיד ימות.
<h2>דף טו:</h2>
ולעולם שוחטין בין ביום בין בלילה כנגד האבוקה. ובשבת לחולה שיאמרו הרופאים אם לא (יוכל) [יאכל] בשר או אם לא ישתה מרק מיד ימות.
בכל שוחטין בצור ובקנה ובזכוכית, במקום שאין מוציאין סכין ובתלמיד חכם שבודק את פיהם ולא ימצא בהם פגימה ולא שום דופי אלא (ב)[כ]סכין, וכשתשברם בשיבריהם. צד אחד חד שהיה בסכין בודקין אותו בסכין ושוחטים בו.
והסכין שפיה [האחת] חלק[ה כסכין ואחת יש בה פגימות] דומה למגל אסור לשחוט בה לכתחילה ואם עבר ושחט שחיטתו כשירה, דהא אמרינן במגל יד כשירה, והני מילי בדיעבד אבל לכתחילה חיישינן שמא ישחוט באידך גיסא.
<h2>דף יז:</h2>
ומניין לבדיקת הסכין מן המקרא, שנאמר [שמואל א' י"ד] ושחטתם בזה.
וצריך שיהיה הסכין חד, ולא יהיה בשלש צידיו פגומים, דהא אמרינן, סכין שיש בה פגומות הרבה נידונה כמגירה ואסור לשחוט בה. והאיך בודק(א)[ה], מוליך ציפורנו על שני צדדין שלה, ומביא שתי פעמים ועוד מוליך ציפורנו על שני צדדין שלה ומביא שתי פעמים, ועוד מוליך את פי הסכין על אצבעו או בבשר ידו לראות אם חד ואם לאו, דאמרינן בגמר[א] אמר רב פפא סכין צריכה בדיקה על בישרא ועל טופרא ועל תלת (רותחא) [רוחתא] דידה. ופעמים שמוליך צפורנו על הסכין ונמצאת שלימה וכשמחזיר ציפורנו נמצאת פגומה הרי זו נקראת מסוכסכת ואסור לשחוט בה, ואם עבר ושחט בהולכה בלבד באותו הצד השלם שחיטתו כשירה, ואם הוליך והביא שחיטתו פסולה. ופעמים שיוליך ציפורנו על הסכין ונמצאת פגומה, וכשמחזיר הסכין נמצאת פגומה הרי זו נקראת אוגרת, ואסור לשחוט בה לכתחילה ובדיעבד, דאמר רבא אוגרת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו פסולה ומסוכסכת לא ישחוט ואם שחט שחיטתו כשירה, ולא אמרן אלא כשהוליך ולא הביא אבל אם הוליך והביא גם מסוכסכ[ת] פסול[ה]. היכי דמי אוגרת וה[יכי] ד[מי] מסוכס[כת], אמר ר' אלעזר אוגר[ת] מב' צדדין מסוכס[כת] מרוח אחת. וסכין הדומה (לססא) [לסאסאה] כשירה, ואמרינן סכין עולה ויורד מותר לשחוט בה לכתחיל[ה].
<h2>דף יט.</h2>
גבול שחיטת הקנה, משפוי כובע ולמטה עד כנפי ריאה התחתונ[ה].
הגרמה, כגון הניח השוח[ט] את הסכין תחילה על שיפוי הכובע והגרים כלפי הראש, כמו שיעשה הסופר בתיקון קולמוס שחותך הקנה באלכסון שעל שיפוי הכובע ממש ושחט הרי זו טריפה. דתניא משיפוי כובע ולמטה הרי זו כשירה, משיפוי כובע ולמעלה פסולה. ואמרינן (בגמרה) [בגמרא], משיפוי כובע ולמטה כשירה והיינו דשייר בחיטי, יש בתוך חלל הגרגרת מבפנים כמו שתי גרגרת של חטה אחת מימין ואחת משמאל. אם העבירם ממש כנגד הגוף פסולה ואם הניח מהם כנגד הראש אפי[לו] כחוט על פני כולה סביב הרי זו כשירה. והרוצה לעשו[ת] בטוב שוחט למטה משיפוי כובע ולא יארע מזה כלום.
<h2>דף כז.</h2>
וצריך השוח[ט] שיתכוון בשעה שישחו[ט] לשחו[ט] הסימנין יחדיו, ואם לא נשחטו לבד רוב אחד בעוף ורוב שנים בבהמה הרי זו כשירה, אבל אסור להתכוון בתחלה לשחו[ט] רוב שנים [ב]בהמה ורוב אחד בעוף.
ומי ששח[ט] חצי אחד בעוף ואחד וחצי (לבהמה) [בבהמה] שחיט(ה)[תו] פסול[ה] עד שיוסיף כמלא שיעור. דתניא בתורת כהנים וכי מה בין רובו לחציו כמלא שיעור. ובגמר[א] מפרש רוב הנראה לעינים, כי זה יותר מזה.
ומניין שהשחיטה בצואר שנאמר ושחט במקום שסח (חתאהו) [חטאהו]. פי' במקום שמדבר חטאהו, טהרה[ו]. (ו)אי נמי וזבחת במקום שזב חטאהו.
<h2>דף כז:</h2>
וכל מה שטעונה הבהמה כך חיה ועוף טעונין י"ח טריפות, חוץ מרוב אחד בלבד. שנאמר זאת תורת הבהמה והעוף וכל נפש החיה הרומשת וגו' הטיל הכתוב העוף בין בהמה לדגים, לפוטרו כל עיקר אי אפשר שכבר הוקש לבהמה, לחייבו בשני סימנין אי אפשר שכבר הוקש לדגים. הא כיצד, הכשירו הכתוב בסימן אחד.
<h2>דף כח.</h2>
וזבחת כאשר ציויתיך, מלמד שנצטוה משה רבינו על הוושט ועל הקנה ועל רוב אחד בעוף ועל רוב שנים בבהמה.
והשוחט שני חצא[י] סימנין בעוף שחיטת(ה)[תו] פסולה.
<h2>דף כח:</h2>
ואם שחט השוחט עוף וכשבא לבדוק השחיטה מצא הסימנין שלימים צריך לבדוק הגרגרת שבדיקתה מבחוץ ושוחט בה פעם שנייה א[ף] ע[ל] פ[י] ששהה הרבה, וחוזר ובודק את הוושט מבפנים במקום שחיטה ראשונה, אם נמצא נקב כל שהוא הרי זו טריפה, משום ששהה ואם לא נמצא בו נקב כלום הרי זו כשירה בשחיטה שנייה. וא[ף] ע[ל] פ[י] שנמצאת הגרגרת נקובה ופסוקה מפני שאין בה דין שהייה כלל. ומעשה בההוא אווז שהיה בבית רבא על שראו דמים שוטפים מצווארו, אמר רבא האיך נעשה, נשחוט אותו עכשיו ואחר כך נבדוק אותו מה שאירע לו שמא במקום נקב שנידוף ממנו הדם נשחט, נבדוק אותו עכשיו ואחר כך נשחוט אותו כבר אמר רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים, מפני שהוא אדום מבחוץ ולא יראה בו נקב אלא מבפנים שהוא לבן. אמר לו רב יוסף בנו, אומר לך מה נעשה נשחוט עכשיו את הגרגרת מבחוץ ואחר נשחוט אותו כהוגן ואחר כך נהפוך את הוושט ונבדוק אותו במקום שהיה נוטף, אם נמצא שום נקב נאסור אותו ואם יהיה שלם נתיר אותו. כששמע אביו שמח ואמר ראו בן חכם שיש לי שהוא חכם בטריפות כרבי יוחנן.
ושחיטת הוורידין לא מעלין ולא מורידין שאין הלכה כר' יהודה אלא בעוף הואיל וכולו צולהו בבת אחת שמא יבלע דמו בין האיברין. פירש הוורידין גידין מימין הצואר ומשמאלו.
<h2>דף ל.</h2>
והשוחט בשנים ושלשה מקומות מן הצואר אם לא שהה ביניהן שחיט(ה)[תו] כשירה. וכן שנים, [שחט] אחד מהם רוב הוושט מלמעלה ושחט השני רוב הקנה מלמטה רוב שניהם קרינן ביה וכשיר[ה] שאין זה כנגד זה. וכן מי ששחט באלכסון כמו קולמוס וכן שחיטה מדובללת, דאמרינן שחיטה העשויה כמסרק וכקולמוס כשיר[ה]. ועוד אמר[ינן] השוחט מן הצדדין שחיטתו פסולה.
<h2>דף ל:</h2>
ואם נכנס ראש הסכין תחת העור ולא הספיק להוציאו ולשחוט במקום אחר עד שירד הדם מן השחיטה, הרי זו טריפה. דאמרינן בי רב תחת העור אינו יודע, ולחומרא עבדינן.
דרסה, כגון ששוחט בסכין חדה למאד מאד וצואר בהמה או עוף רך ולא הספיק להוליך ולהביא הסכין, אלא דרס את הצואר (ב)[כ]אדם שחותך הצנון, אם יש בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר כשירה. או קשירה היתה ולא היה יכול לא להוליך ולא להביא, לפיכך דרס את הצואר, כגון זה אינה שחיטה ואסורה.
<h2>דף לא.</h2>
והסכין צריך להיות אורכו כנגד עובי אותו המין מניין שתי פעמים, שמא ישחוט בסכין קצור יצטרך (להטיז) [להתיז] את הסימנין בבת אחת, אם בסכין כמלא צואר וחוץ לצואר כמלא צואר הוו להו שני צווארין. אימתי בזמן שהוליך ולא הביא או הביא ולא הוליך אבל הוליך והביא הסכין על הסימנין אפילו פחות מהכי שפיר דמי. אבל צריך שיהיה ראש הסכין עגול, שאם יהיה מרובע או חד חיישינן שמא יכנס ראש הסכין או קוץ המרובע של סכין ועושה חלדה.
<h2>דף לב.</h2>
(מי) [מה] שהייה, כגון שתפש סכין ובירך והתחיל לשחוט וחתך בסימנין וקודם שישלים השחיטה נפלה סכין מידו או שהפחידו כלב או שדחפתו בהמה או שראה שאין סכין חדה ושחוזה אבל אין בה פגימה או שנתעלפה ואח[ר] כ[ך] חזר לשחוט להשלים שחיטתו בין הוא בין חבירו, אם שהה בכל זה שיעור הגבהת בהמה מן הקרקע ומרביצה בארץ ושוחטה הרי זו טריפה, פחות מיכן הרי זו כשירה. והילכתא כר' יוחנן, ואפי[לו] בהמה לעוף, כלומר, אם שהה בעוף יותר מכדי שחיטת עוף כשירה. ואמרו בגמר(ה)[א] שהה במיעוט סימנין מאי תיקו. וכל תיקא דאיסורא לחומרא. פי[רש], אותו מלא שיעור שיש בין חצי לרובו נקרא מיעוט סימנין. אם שהה בין שחיטת חצי הסימנין או חצי הסימן ואחר כך השלים השחיטה עד שיגיע לרובן הרי יש לך דין שהייתה באותו מלא שיעור כמו דין שהייה גמורה. וצריך אתה לידע שאין דין השהייה אלא בוושט אבל בגרגרת אם שחט רביעי או חציו ושהה אפי[לו] חצי יום חוזר ושוחט יפה וכשירה. דתנן [לקמן מ"ד ע"א] פסוקת הגרגרת ברובה.
וכן סכין שאין בה פגימה אבל אין פיה חד אסור לשחוט בה ואם עבר ושחט שחיט(ה)[תו] כשירה, דאמר רבא שחט בסכין רע שחיט(ה)[תו] כשירה, אפי[לו] מוליך ומביא כל היום כולו לא חיישינן לשהייה.
והשהייות מצטרפין.
חלדה, כגון שוחט שבא לשחוט בסכין שהוא דק וכשבא להוליך ולהביא נכנס ראש הסכין בשחיטה עצמה או בין הסימנין, והוא רואה כך שהחליד אסורה מפני שנתערב בה שחיטה ונקב (וחתבה) [וחתכה]. אבל אם הראה כי לא נכנס בסימנין עצמן אלא בין עור לסימן ועדיין לא שחט כלום, צריך להוציא את הסכין בנחת ברוחבו ושוחט למטה ממנו ואחר כך בודק את המקום הראשון אם יש בו שום נקב בוושט הרי זו טריפה.
<h2>דף לח:</h2>
ומי ששוחט בהמה גסה ולא פירכסה כל עיקר רואין אם פשטה ידה אחת או רגל אחד א[ף] ע[ל] פ[י] שלא כפפה או שכפפה ולא פשטה כשירה. ובהמה דקה צריכה בדיקה צריכה שתפשו[ט] ידה ויכפפנה או יכפוף ויפשטנה. אבל רגלה בין כפפה ולא פשטה בין פשטה ולא כפפה הרי זו כשירה, והעוף שלא ריפרף אלא בעינו אחת או שכשכש בזנבו בלבד מותר. והני מילי אחר שחיטה אם לא עשו כך הרי הן טריפה, אבל הבריאים שהושחטו [אע"פ] שלא עשו כלל הרי הן כשירות.
וחיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס.
וישראל שיאמר לו הגוי שחוט לי עוף זה או בהמה זאת, מותר לישראל לשחו[ט] לו ולברך עליו ולכסות את הדם, א[ף] ע[ל] פ[י] שמחשבת גוי באותה שחיטה לע[בודה] ז[רה] לא חיישינן, דהלכה כר' יוסי דסבר זה מחשב וזה עובד לא אמרינן.
<h2>דף מא.</h2>
ואסור לשחוט לתוך הכלים או על גבי הכלים, ולתוך הספינה מותר. וכן חפירה שיש בה מים עכורים מותר אבל מים צלולים אסור, הרואה סבור שמא לצורה הנראית הוא שוחט, ומשום הכי נאסר שחיטה זאת, ואסור לשחו[ט] בהמה על פי הגומא עד שירחיק מפי (הגומה) [הגומא] אפי[לו] טפח שנאמר [דברים י"ב] על הארץ תשפכנו ולא לתוך (גומה) [גומא].
<h2>דף מב.</h2>
ואלו שמונה עשר טריפות, נקיבת הוושט, ופסוקת הגרגרת, ניקב קרום של מח, נקב הלב לבית חללו, נשברה השידרה ונפסק חוט שלה, ניטלה הכבד ולא נשתייר הימנה כלום, הריאה שניקבה או [שחסרה ר"ש אומר עד שתינקב לבית הסמפונות. ניקבה הקיבה, ניקבה המרה, נקבו הדקין, הכרס הפנימית שניקבה או] שנקרעה רוב החיצונו[ת] ר' יהודה אומר בגדולה טפח ובקטנה רוב צלעותיה, [ודרוסת הזאב, ר"י אומר] דרוסת הארי בגסה, ודריסת הזאב בדקה, דרוסת הנץ בעוף הדק. [ודרוסת הגס בעוף הגס] זה הכלל, כל שאין כמוה חיה טריפה.
<h2>דף מג.</h2>
והוושט אם נשתנית ברייתו, כגון שהפך עינו להיות פנימי אדום והחיצון לבן הרי היא טריפה משום דקים להו לרבנן שחולי זה ממית טריפות דעלמא.
<h2>דף מג:</h2>
וכן נמי אם בלעה הבהמה מחט [וכן] אם יש לה קוץ בוושט לרוחבו ונמצאת כך למראית העין הרי זו אסור(א)[ה] דחיישינן דילמא אינקיב וושט ואחר כך נשחט על הנקב עצמו. אבל אם נמצא המחט או הקוץ אורכו לאורך הוושט לא חיישינן.
<h2>דף מד.</h2>
גבול שחיטת הוושט מתפישת שני אצבעיים למעלה ועד שיער הוושט. פי[רש], יש בסוף הוושט מבפנים כמו שיער על בשר הכרס מבפנים.
תרבץ הוושט שניטל רובו מהלחי כשירה. ודוקא דאידלדל אידלדולי אבל איקפל איקפולי לא. דאמר שמואל סימנין שנידלדלו ברובן טריפה, ודוקא דאיפרוק איפרוקי עיקור חליות הגרגרת אם נעק[ר] חצי חללה כשיר[ה]. ואם נעקר ברוב חללה פסולה, כמו שפסוקת הגרגרת ברובה.
וכן אם לא נמצא נקב בגרגרת אלא חתך ממש רואין אותו אם שיעור החתך רוב חללו של גרגרת פסולה, ואם פחות מיכן כשירה, דתנן פסוקת הגרגרת ברובה.
<h2>דף מד:</h2>
וראוי השוחט להיות ירא שמים ותלמיד חכם ורואה טריפה לעצמו, ולא יקל לחוס על הממון, ולא יחמיר להפסיד ממונן של ישראל, שנאמר [במדבר כ'] והשקית את (האדה) [העדה] ואת בעירם. ואמ[רו] רבותי[נו] ז"ל תלמיד חכם צריך שילמוד ג' דברים כתב שחיטה ומילה. מניין שהשוחט צריך להיות תלמיד חכם. דרש מר זוטרא משמיה דרב חסדא כל מי שקרא ושנה ושימש תלמידי חכמים ורואה טריפה לעצמו עליו הכתו[ב] אומר יגיע כפיך כי תאכל וגו', הא למדת ששחיטת עם הארץ ומי שאינו ירא שמים אינה כלום. ועוד אמר רב יהודה אמר שמואל מי שאינו יודע הילכות שחיטה אסור לאכ[ו]ל משחיטתו עד שידע כל עינייניו. ואם נשאר עליו לידע אפי[לו] דיבור אחד אסור.
<h2>דף מה.</h2>
גבול שחיטת הקנה, משפוי כובע ולמטה עד כנפי ריאה התחתונ[ה].
<h2>דף נא:</h2>
בהמה שנפלה מן הגג ורבצה ולא הילכה ולא עמדה צריכה לעמוד מעת לעת ואם עמדה צריכה בדיקה בשמונה עשרה טרפות. ואם עמדה והיליכה אין צריך לבדוק בשום דבר.
<h2>דף נד.</h2>
עיקור, כגון שהתחיל בסימנין ומשך הנשחט את צוארו בכל כחו ונעץ רגליו בארץ או בכותל עד שנעקרו הסימנים או אחד מהם, ולא הראה זה הדבר לשוחט בתוך השחיטה, לפיכך יבדוק הסימנים אחר השחיטה אם ימצאו עקורים, אם קודם השחיטה נעקרו ואסורה או אחר שחיטה נעקרו וכשירה. כיצד ידעו רואין אם לא תפס לא היו יכולין להשחט מפני שהיו רפויין תחת הסכין. ואם לא תפס באצבעותיו יפה יפה לשחוט אלא היו אצבעותיו מחזיקין את עצם הצואר עצמו והסימנין למעלה כנגד הסכין בין אצבעותיו בידוע שאחר שחיטה נעקרו. שאילולי שהיו חזקים במקומם ונמשכים כחלילין של צינור לא היו נשחטין. לכך אמרו רבותינו ז[כרונם] ל[ברכה] אם תפש את הסימנין ושחט אפשר לשמוטה שתשחט, ואם לא תפשן אי אפשר לשמוטה שתיעשה שחיטה.
ואם ימצא הוושט שלם אבל הגרגרת נמצאת נקובה נקב שיש בו חסרון רואין אותו אם יכנס באותו מקום הנקב כגרעינת החרוב הבינונית שהוא שיעור איסר האיטלקי הרי זו טריפה. פחות מיכן הרי זו כשירה.
<h2>דף עד.</h2>
ואם שחט פרה או עז [או] רחל ונמצאת כשירה והיה בבטנה עובר שלא כלו חודשיו או שכלו לו חודשיו והפריס בקרקע ועמד הרי הוא טעון שחיטה וחלבו אסור וכ[ל] ש[כן] דמו. ואם לא הפריס רגליו על גבי קרקע א[ף] ע[ל] פ[י] שהניקתו פרה אחרת וחיה והגדיל עד שיהא לו ב' שנה הרי זה פטור מן השחיטה וחלבו מותר, גם גיד הנשה שלו, אבל דמו אסור ואם ירצה שיקרענו בסכין כדג או מפצע את מוחו והורגו עד שתצא [נפשו] ושפיר מפני ששחיטת אמו מטהרתו.
<h2>דף פא:</h2>
ואם פרה או עז או רחל ונתנבלה בידיהן, אם שם תלמיד חכם יתיר להם שחיטת בנה אחריה ביום אחד שאין בנבילה מצוה אותו ואת בנו, אבל בטריפה יש מצות אותו ואת בנו וכן הלכה.
<h2>דף פג:</h2>
וצריך השוח[ט] חיה טהורה או עוף טהור שישים עפר למטה מן הדם ומכסהו בעפר, שנאמר וכסהו בעפר, כמו וירגמו אותו אבן. אי נמי [יחזקאל י"ח] וערום יכסה בגד, אי נמי [שם ט"ז] ואכסך משי בלא בית. ומה ת[למוד] ל[ומר] בעפר, אלא שיהא עפר למטה ועפר למעלה.
<h2>דף פד:</h2>
שחט בשבת לחולה ממתין עד הערב ומכסה, שאסור לכסותו בשבת אף על פי שמותר לשחוט.
<h2>דף פה.</h2>
והשוחט ונתנבלה בידו או שנמצאת טריפה הרי זה פטור מלכסות.
<h2>דף פו:</h2>
אם שחט מאה עוף או מאה חיות ועופות ביחד כיסוי אחד לכולם. וכן לעניין ברכת שחיטה, כלומר היה בדעתו לשחוט מאה חיות או מאה עופות מברך על הראשונה ושותק עד (ממשלים) [שמשלים] את כולן. ואם הביאו לו עוף אחד לשחוט שלא היה בדעתו צריך לחדש ברכה אחרת בשבילו. ואם בירך על השחיטה אסור לו לדבר עד שישחוט. ואם דיבר דבור של צרכי שחיטה, כגון, הביאו לי עפר וכדומה לו אינו חוזר ומברך. אבל דיבר בין ברכה לשחיטה דבר שאינו מעינייני שחיטה צריך לחזור ולברך. וזה דומה, למי שבירך המוציא ועדיין לא התחיל לאכול, ואמר הביאו מלח או ליפתן שהם מעינייני סעודה אינו צריך לחזור ולברך המוציא פעם שנייה. אבל אם בירך המוציא ואמר קודם שיתחיל לאכול תנו מאה זוז לפלוני או דבר אחר שאינו מעינייני סעודה צריך לחזור ולברך המוציא פעם שנייה. אבל לאחר שהתחיל לאכול מלוגמא אחת אם רצה לדבר מדבר ואינו צריך לברך. וזה שהרחבנו בפירושו משום שהרבה בני אדם טועין בו, שמא יברך במקום שאינו ראוי לברך ועובר משום לא תשא. וצריך המכסה הדם לברך, ואחר כך מכסה בסכין או בידו שנאמר ושפך וכסה במה ששפך יכסה. ואסור לכסות ברגל או בכלי שהרי מבזה המצוה. ומי ששחט וקדם חבירו וכסה הרי זה חייב לו עשרה זהובים שהפסידו לחבירו הברכה והמצוה. ומעשה באחד ששחט ובא חבירו וכסה וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים שכר הברכה. אבל שכח השוחט ולא כסה, כל בר ישראל שראה אותו מחוייב לכסותו. אם כסה ונתגלה או שגילתו הרוח פטור מלכסות ואם כיסתו הרוח קודם שיכנסנו השוחט וחזרה וגילתו הרוח הרי הן חייבין לכסותו.
<h2>דף פז.</h2>
ודם שנתערב במים אם יש בו מראה דם חייב לכסות ואם לאו פטור.
<h2>דף פז:</h2>
ומי ששחט צפור קטן שאין בו דם כדי לכסות מה שעל הסכין גוררו ומכסהו.
<h2>דף פח.</h2>
ותנן מכסין בזבל דק וחול דק וסיד ובלבינה ובמגופת החבית אבל לא בזבל גס ולא בחול גס ובמגופה שלא כתשה ולא יכסה עליו את הכלי, אמר רשב"ג כל שהוא מגדל צמחים מכסין בו. וכן נמי אפר שנקרא עליו שם עפר, שנאמר מעפר, והוא אפר שריפת החטאת, [ודינר זהב קרוי אפר] (אי נמי) [דכתיב] [איוב כ"ח] ועפרות זהב לו. ותנא הוסיפו עליהן את הכוחל. פי[רש], הפוך שכוחלות בו הנשים עיניהם. והשחור, האבק של כבשן השחור הנקבץ מרוב העשן. ותניא היה הולך במקום שאין עפר שורף טליתו ומכסה היה הולך בספינה שוחק דינר זהב ומכסה שנאמר [דברים ט'] ואשליך את עפרו אל וגו'.
<h2>דף צב:</h2>
ואם שחט פרה או עז [או] רחל ונמצאת כשירה והיה בבטנה עובר שלא כלו חודשיו או שכלו לו חודשיו והפריס בקרקע ועמד הרי הוא טעון שחיטה וחלבו אסור וכ[ל] ש[כן] דמו. ואם לא הפריס רגליו על גבי קרקע א[ף] ע[ל] פ[י] שהניקתו פרה אחרת וחיה והגדיל עד שיהא לו ב' שנה הרי זה פטור מן השחיטה וחלבו מותר, גם גיד הנשה שלו, אבל דמו אסור ואם ירצה שיקרענו בסכין כדג או מפצע את מוחו והורגו עד שתצא [נפשו] ושפיר מפני ששחיטת אמו מטהרתו.
<h2>דף קיג.</h2>
ואסור לחתוך את הנשחט קודם שתצא כל נפשו ויטיף כל דם שחיטה שמא יבלע הדם באיברים.
